ביאור שטיינזלץ על מעילה י״ט

1 אין הזר שאינו כהן האוכל את התרומה חייב עד שיצא מן הקדש לחול, שהרי באכילתו הוא מוציאה לחולין, הוא הדין אף במעילה הנלמדת מן התרומה בגזירה שווה זו.

2 ואולם מניין לנו שתהא מעילה נוהגת אף אם הוציא חפץ הקדש מן הקדש לקדש? כגון שלקח קנה מכספי הקדש קיני זוג תורים או בני יונה לקרבן טהרת הזבים, וקיני זבות, וקיני יולדות. שבכל אלה אף שמשתמש בכסף הקדש לצורך קודש, כיון שחייב בהקרבת קרבנות, ועליו להביאם מכספו הפרטי, נמצא שכשמביאם מכספי המקדש הריהו נהנה מהם.

3 ומי ששקל שקלו מחצית השקל שחייב מכספי ההקדש. ושהביא את קרבנות חטאתו ואשמו שהוא חייב בהבאתם מן הכסף של ההקדש. שאף שהוציאו לצורך קודש — מעל. ונחלקו חכמים ממתי חלה המעילה. לשיטה אחת כיון בזמן שהוציא את הכסף — מעל, אלו דברי ר' שמעון. ואילו ר' יהודה אומר: לא מעל עד שיזרוק הכהן את דם הקרבנות הללו, והתכפר בהם המביא אותם. ויש לשאול: מנין לנו שגם זו קרויה מעילה? תלמוד לומר בדין המעילה: "נפש כי תמעל מעל" ויקרא ה, טו, ומכפל הלשון למדים שנוהגת היא מכל מקום, בכל האופנים, ואף במוציא מקודש לקודש.

4 א ושבים לברר את תחילת דברי הברייתא. אמר מר החכם בברייתא: מן הכתוב בפרשת המעילה "נפש כי תמעול מעל" למדים כי בכלל מעילה כל שהוא בכלל "נפש", אחד היחיד, ואחד הנשיא, ואחד המשוח במשמע. ושואלים: ממה שרוצים להשמיענו בדרשה זו למדים אנו שיכול היה לומר דבר אחר, ומאי מה הוא? אם תאמר שאין הנשיא או המשוח כלולים בדין המעילה? — אי אפשר לומר זאת שהרי פשיטא פשוט הוא הדבר, שכן "נפש" כתיב נאמר, ובכלל זה הכל!

5 ומשיבים: מהו דתימא שתאמר שאין אלה בכלל מעילה, שהרי אמר רחמנא אמרה התורה באיסור השימוש בשמן המשחה "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" שמות ל, לג, ואילו האי זה הכהן המשוח וכן המלך הנמשח בשמן המשחה, לאו לא בכלל "זר" הוא, דהא אימשח בגוויה שהרי כבר נמשח בו, והדבר שייך בו ואין הם עוד בכלל דין מעילה בכך. משום כך קא משמע לן הוא, התנא שבברייתא משמיע לנו שאף הנשיא והכהן המשוח בכלל.

6 ב ונפנים עתה לסיכום הדרשות שנאמרו בדין המעילה. אקשה רחמנא והקישה אותה התורה, את המעילה לסוטה, שנאמר בה "ומעלה בו מעל" במדבר ה, יב. וכן הקישה התורה את המעילה לעבודה זרה, שנאמר בה "וימעלו באלקי אבותיהם" דברי הימים א' ה, כה, וכן הקישה התורה את המעילה לתרומה בגזירה שווה "חטא" "חטא", כמבואר בעמוד הקודם. ומהיקשים אלה נלמדים עיקר דיני המעילה. ומפרטים: מן ההיקש לסוטה למדים אנו שכשם שדין הסוטה חל על הנאה אף על גב אף על פי שלא פגם באשה בהנאתו זו, גבי אצל הקדש נמי גם כן, אם נהנה ממנו אף שלא פגם בו, כגון האשה שנתנה טבעת זהב שהיא דבר שאינו נפגם של הקדש בידה — מעלה.

7 וכי אקשה רחמנא כאשר הקישה אותה, את המעילה, התורה לעבודה זרה, הרי זה מלמד שכשם שבעבודה זרה אין אדם מתחייב בה עד דאית שיש בה שינוי שכן עיקר העבודה זרה הריהי שינוי והוצאה מרשות הקדוש ברוך הוא לרשות אחרים, גבי אצל הקדש נמי גם כן — אין אדם מתחייב במעילה אלא עד שישנה בה ממלאכת קודש למלאכת חול, וכגון שביקע עצי חולין בקרדום של הקדש, ויפגם את הקרדום בכך, וימצא ההקדש פגום.

8 וכן אקשה רחמנא הקישה אותה, את המעילה, התורה לתרומה, ללמדנו: מה בתרומה משמעות הכתוב "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו..." ויקרא כב, יד — פרט למזיק את התרומה שלא בדרך אכילה כגון ששפך יין תרומה, שאינו מוסיף חומש על הקרן, גבי אצל הקדש נמי גם כן כל הקדש שהוא בר בן אכילה, כלומר, ראוי לאכילה, כי כאשר אין אדם אוכלו, אלא מזיק ליה אותו — הריהו פטור מדין מעילה.

9 ג שנינו במשנתנו כי דבר הקדש שאינו נפגם כשמשתמשים בו — כיון שנהנה ממנו בשווה פרוטה, הרי זה מעל. כיצד היא המעילה בדבר שאין דרכו להיפגם? — כגון האשה שנתנה קטלא העשויה זהב של הקדש בצוארה, וכיוצא בזה. ובענין זה אמר ליה לו רב כהנא לרב זביד בשאלה: והאם דהבא לאו בר איפגומי זהב לא בן פגימה הוא? והא דהבא דכלתיה והרי כלי הזהב של כלתו, אשת בנו של העשיר הנודע נון, שבשעה שהשיא את בנו, נתן תכשיטי זהב מרובים לכלתו, ולאחר מכן איבדו הרבה ממשקלם ומערכם, ואם חפצים העשויים זהב אינם נפגמים, אם כן להיכא אזל לאן הלך משקלם? אלא ודאי שאף חפצים העשויים זהב נפגמים! אמר

10 ליה לו רב זביד לרב כהנא: דלמא שמא תכשיטי כלתו של נון איבדו ממשקלם וערכם משום שלא נשמרו כראוי, ובכגון זה עשוי גם הזהב להיפגם, כדרך דהבא דרמיין כלתיך תכשיטי הזהב שמשליכות אותם כלותיך הוא, שלא היו שומרות כראוי את תכשיטיהן. ועוד יש לומר: נהי דלא איכא אם אמנם שאין כאן, משום נהנה ופגם לאלתר מייד, ואולם בשימוש לעולם כלומר, לזמן רב מי לא איכא האם אין כאן, שייכת פגימה?

11 ד עוד שנינו במשנתנו שהנהנה מן החטאת או משאר קדשי קדשים, וכגון שתלש מצמרה, אם עשה כן בחייה של הבהמה — לא מעל עד שיפגום בה בשווה פרוטה. ומקשים על כך: מכדי הרי אי אם בבהמה תמימה העומדת להקרבה עוסקים אנו, הרי בהמת חטאת זו היינו זהו כמו כוס של זהב שאין בו פגם, שכן אף לאחר שתלש את צמרה אין הדבר נחשב כפגם, ועדיין קרבה היא על המזבח, ומדוע אין מועלים בה אלא אם כן נפגמה בשווה פרוטה? אמר רב פפא: בבהמה בעלת מום עסקינן עוסקים אנו, שאין היא עומדת להקרבה, אלא להיפדות. ומעתה, הריהי בכלל הדברים שיש בהם פגם, שכן תלישת צמרה פוגמת בערכה, וככל שערכה נמוך, אף מחיר פדיונה נמוך. ודינה איפוא שאין מועלים בה אלא אם כן אף פגמו בה.

12 א משנה הנהנה מן ההקדש הנאה ששוויה כבחצי פרוטה ופגם הפחית מערכו של ההקדש בתוך כך בשיעור חצי פרוטה. או שנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה בדבר אחד של ההקדש העשוי להיפגם "שיש בו פגם", ולא פגם בו אף שנהנה ממנו, ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר של ההקדש, אף שלא נהנה ממנו — לא מעל, עד שיהנה בשוה פרוטה וגם יפגם בשוה פרוטה בדבר אחד של הקדש.

13 אין אדם מועל בחפצי הקדש לאחר שהיה כבר לפניו אדם אחר שהיה מועל באותם מוקדשין, אלא מלבד בבהמה שאין בה מום ועומדת להקרבה, וכלי שרת, שבאלו בלבד יש מעילה אחר מעילה. כיצד? הוא אופן בו משתמשים כמה בני אדם בבהמת הקדש: רכב על גבי בהמה העומדת להקרבה, ובא אחר כן חברו ורכב אף הוא, ובא חברו, אדם נוסף, ורכב אף הוא על בהמה זו — כולן מעלו. ובכלי שרת — כגון ששתה אחד בכוס של זהב, ובא אחריו חברו ושתה גם כן מאותו הכוס, ובא חברו ושתה אף הוא מאותו הכוס — כולן מעלו. וכן אחד שתלש צמר מן החטאת, ובא חברו ותלש גם הוא מאותה בהמה, ובא חברו ותלש אף הוא — כולן מעלו. רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, שאי אפשר לפדותו — יש בו מצב שיהיה אדם זה מועל אחר אדם אחר המועל.

14 ב גמרא שנינו במשנתנו שאין מעילה אחר מעילה אלא בבהמה ובכלי שרת, ומבררים: כשיטת מני מתניתין מי, איזה תנא, היא משנתנו? — כשיטת ר' נחמיה היא, דתניא שכן שנויה ברייתא: אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד, שכן בהמה העומדת להקרבה על המזבח אין לה פדיון, ואם מעל בה — לא התחללה בכך. ואולם כלי שרת, שיש להם פדיון — אין בהם מעילה אחר מעילה, שכיון שמעל בהם, הוציאם לחולין, ושוב לא שייך למעול בהם. ואילו ר' נחמיה אומר: יש מועל אחר מועל הן בבהמה והן בכלי שרת.

15 ושואלים: מאי טעמא דתנא קמא מה הטעם של התנא הראשון החלוק על ר' נחמיה וסבור שאין מועל אחר מועל בכלי שרת? ומשיבים: קסבר סבור הוא כי כיון שבעניינא בענין המעילה, בבהמה כתיב נאמר הדבר, דכתיב שכן נאמר "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן... ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו... והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו" ויקרא ה, טו—טז, וודאי לשון "איל האשם" בא ללמד שדווקא בבהמה נוהג דין מעילה אחר מעילה, ולא בכלי שרת.

16 ואילו ר' נחמיה הסבור שאף בכלי שרת יש מעילה אחר מעילה, אמר יכול לומר לך שהדבר נלמד מקל וחומר: אם את האחרים הנכנסים לכלי שרת מביא אותם כלי השרת לקדושתן ולדין מעילה, הוא עצמו — לא כל שכן שאינו יוצא לחולין על ידי מעילה, ויש בו מעילה אחר מעילה!

17 ג שנינו במשנתנו, רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל. ושואלים: והרי היינו זהו כשיטת התנא קמא הראשון שבמשנתנו, ומה הוסיף רבי? אמר רבא: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל להלכה בענין נדבת עצים. תנא קמא סבור שאין דינם של עצים כקדשי מזבח, אלא כקדשי בדק הבית, שיש בהם פגם, ומשום כך — אין בהם מעילה אחר מעילה. ואילו רבי סבור שדין העצים כדין קדשי מזבח, שאין בהם פגם, ועל כן יש בהם מעילה אחר מעילה.

18 דתנו רבנן שכן שנו חכמים בברייתא: האומר בלשון נדר "הרי עלי להביא עצים למקדש", ולא פירש כמה — לא יפחות משני גזירין חתיכות עץ, כחתיכות הערוכות על המזבח. רבי אומר: עצים — קרבן הן נחשבים, שכן עולים הם על המזבח, וטעונין מלח, וטעונין תנופה כמו קרבן מנחה.

19 אמר רבא: לדברי רבי שעצים נחשבים לקרבן, אם כן הנודר עצים — אותם עצים טעונין בהבאת עצים אחרים על מנת לשרוף אותם כקרבן הטעון עצים, ואף זה בכלל חיוב נדרו. והוסיף ואמר רב פפא: לדברי רבי, אם נדר עצים הריהם צריכין קמיצה שיקח מקצת מהעצים בקומצו, ויקטירם תחילה, כדרך קרבן המנחה.

20 רב פפא אמר הסבר אחר להבדל בין שיטת התנא קמא במשנתנו ושיטת רבי: קדשי מזבח שהיו בתחילתם תמימין ועומדים להקרבה על המזבח, ונעשו בעלי מומין ונפסלו להקרבה, ועבר אדם ושחטן לפני שנפדו, באופן זה איכא בינייהו יש ביניהם הבדל בין רבי ותנא קמא.

21 והתניא ואכן כך שנויה ברייתא: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, ועבר ושחטן, רבי אומר: אין קדשים אלה שנשחטו ראויים עוד להיפדות, שהרי בפדיון קדשים נאמר "...והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה..." ויקרא כז, יא—יב, ואלה שמתו אין אפשרות להעמידן לצורך הערכתן, ומשום כך יקברו, כפסולי המוקדשים, ללא פדיון.

22 וחכמים אומרים: יפדו, ונמצא כי לשיטת רבי כיון שאין הם נפדים — קדושתם קדושת הגוף, ויש בהם מעילה אחר מעילה. ואילו תנא קמא סבור כי כיון שנפדים הם — קדושתם קדושת דמים, ואין בהם מעילה אחר מעילה.

23 ד משנה נטל לשימושו אבן או קורה של ההקדש — הרי זה לא מעל בכך.